מאז שהייתי ילדה אהבתי לכתוב. בין לכתוב על חוויות שלי, בין אם התייחסות לאירוע שקרה ובין אם

דעה ביחס לדעה אחרת שנכתבה על ידי אושיה כל שהיא. כאשר גדלתי קצת וצברתי ביטחון,

החלטתי להגיש מועמדות לעיתון הנוער הגדול במדינה. הצעתי את עצמי ככותבת משפטית. לא

התיימרתי להיות בעלת הידע המשפטי הנדרש אבל אמרתי שבלאו הכי בני נוער לא יודעים דבר על

הזכויות שלהם ואם אוכל לעניין אותם או להסב את תשומת ליבם שיבדקו היטב שלא פוגעים בזכויות

שלהם. לא סתם נאמר שידע הוא כוח וככל שיודעים יותר, כך קשה יותר למעסיקים לעשות

מניפולציות שונות ולהקפיד על החוק. כל מה שקשור לאפליה בעבודה הוא נושא חם שבני נוער לא

יודעים עליו דבר. אפליה בעבודה יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שמשלמים לילדים במזומן ולא דואגים

להנפיק להם תלוש משכורת, או בכך שמשאירים אותם במקום העבודה מעבר לשעות העבודה שהם

אמורים לעבוד או אפילו בכך שלא משלמים להם נסיעות לעבודה. אפליה בעבודה בקרב בני נוער היא

מסוכנת מאוד למעסיק ולכן הרבה פעמים הוא מעדיף להעסיק את העובדים שלו כשהם משוחררים

ולא לפני צבא או לפני גיל שמונה עשרה. עם זאת, בן נוער שמתמודד על תפקיד מסוים ולא נלקח

לעבודה רק משום שהוא "פחות משתלם" למעסיק, מדובר באפליה בעבודה וניתן לתבוע את המעסיק

על כך. הבעיה עם אפליה בעבודה היא שמאוד מאוד קשה להוכיח אותה ולעיתים אנשים פשוט

מעדיפים למצוא מקום אחר לעבוד בו מאשר לתבוע. יתרה מכך, כאשר מדובר בבני נוער הם

מפוחדים ולא מבינים בכלל שנהגו כלפיהם באפליה בעבודה. הרעיון של הטור שלי בעיתון הוא להסב

את תשומת ליבם וידעו מה הן זכויותיהם במקום העבודה. ככל שיהיה בידם יותר ידע, כך הם יוכלו

להימנע ממצב בו פוגעים בזכויותיהם ולא נותנים להם את מה שמגיע להם: בין אם מדובר על שעות

עבודה מסוימות או סכום מינימום שחייבים לשלם להם. ראיתי בכתיבת הטור שלי על אפליה בעבודה

כשליחות אשר תשרת